The things you own end up owning you

27/03/2012

כל מי שאי פעם עבר דירה והיה צריך לעבור את התהליך הארוך והמייגע של אריזת החפצים שלו, יודע שזה תמיד מפתיע לגלות כמה דברים באמת יש לכם בבית, ושמספר החפצים שיש לכם גדל ככל שאתם עוברים יותר ויותר דירות. בכל מעבר מוכרחים לעשות את הסלקציה המעצבנת, זו שאף פעם אין כח לעשות ביום יום, ולהחליט מה לוקחים איתנו לדירה הבאה, מה משאירים בקיימת, מה זורקים ומה נותנים או מוכרים. עכשיו קחו את הפעולה הזו והכפילו פי 10, כך תקבלו את מה שעוברים כשמחליטים לא רק לעבור דירה, אלא גם לעבור לארץ אחרת.

לעידן ולי, טפו טפו, יש המון חפצים. יש לנו את אוסף הסרטים וסדרות הטלוויזיה שאנחנו דואגים לטפח ולעדכן, ים חולצות ת‘רדלס וחולצות גיקיות אחרות, מרצ‘נדייז של הפאנדומים האהובים עלינו, שלל תמונות ופוסטרים, דיסקים מלאי מוזיקה וגם כמה דברים פחות חשובים כמו ריהוט או כלי מטבח או דברים אחרים בסגנון. כשהבנו שהנה, אנחנו ממש עוברים, נתקלנו בבעיה הקלה והמינורית של מה לעזאזל אנחנו הולכים לעשות עם כל הדברים האלו.

מכירים את זה שכשיש משימה ממש קשה ומסובכת מתחילים תמיד עם הדבר הכי פחות חשוב אבל הכי קל? עידן ואני דגלנו בגישה הדחיינית הזו והתחלנו בלקטלג ולארוז את אוסף הסרטים והסדרות. אמרתי ‘קל‘? התכוונתי ל‘גיהנום‘. האוסף שלנו מנה יותר מ-350 כותרים שונים ב-DVD ובלו–ריי, מאזורי צפייה שונים וגרסאות מרובות. רק לקטלג את האוסף ולכתוב על כל כותר את כל פרטיו לקח לנו ערב שלם. אח“כ נעשַה הסינון של מה משאירים (שאח“כ גם התחלק למה אנחנו רוצים להביא אלינו ללונדון ומה ישאר באכסון) מול מה שפחות חשוב לנו וננסה למכור או לתת. בגלל שאנחנו שני אנשים, עם שני טעמים חופפים אך שונים, נדרשו שתי רשימות שונות, אחת מכל אחד מאיתנו, שאח“כ אוחדו לרשימה אחת מוחלטת. אמרתי ‘מוחלטת‘? התכוונתי נוטה לשינויים כל יום. בסופו של דבר, את הכותרים שאנחנו “בטוח–בטוח–אין–מצב–שנותנים–למכירה–בטוח?-כן–אבל–אולי–לא–בטוח–משאירים” אצלנו ארזנו מהר (בעיקר כדי שלא נשנה את דעתנו שוב) ושלחנו הלאה לאחסון אצל ההורים, לא לפני שכתבנו ליד כל כותר באיזה ארגז הוא ווידאנו שהוא לא נמצא עדיין בטעות ברשימת הכותרים למכירה המסודרת להפליא שעידן השקיע בהכנתה כמה שעות.

אוקי, עם זה סיימנו. מה הלאה? שני שליש אוסף מוצע למכירה, כשאנחנו סומכים על השיתוף בפייסבוק ועל שרשור המכירה החודשי של פורום סרטי DVD ובלו–ריי בתפוז, שיעזרו לנו להגיע לכמה שיותר עיניים של חובבי וידאו. את התהליך הסופר ארוך ומתיש הנ“ל ביצענו גם עם הספרים (שכמעט כולם הוצעו למכירה), הדיסקים (כנ“ל) והמרצ‘נדייז שלנו (שחלק מאוד קטן מהם הוצע למכירה. תורידו את העיניים שלכם מההוגוורטס שלי! שלי!!!). במפתיע, הדבר הכי קל בכל התהליך היו הריהוט ומוצרי החשמל. ידענו שאין סיכוי שניקח או נאחסן משהו מהם, אז הוצאנו את כולם למכירה. הרוב הגדול נלקח ממש מהר, ובדיעבד הצלחנו למכור כמעט הכל ובמחיר הראשוני שביקשנו. Success!

בשלב הזה הבית שלנו נראה יותר כמו מחסן מאשר דירה, תנאים אופטימליים לעשות שתי מכירות ביתיות לכל הבגדים, החפצים והציוד שלא נלקחו או נשמרו בצד. אני לא יכולה להגיד שהצלחנו להיפטר מאחוז גדול מהדברים שלנו במכירות האלו, אבל אין כמו מראה עיניים כדי להבין ש“היי! אולי אני כן רוצה את הסרט/בגד/דיסק/ספר הזה! איפה היית כל חיי?”. חוץ מזה, תמיד נחמד לבלות איזה אחר צהריים של יום שישי עם חברים שבאים לקנות דברים ולדסקס על הא ודא וטיפולי שיניים דחופים בטיול לתאילנד.

תאריך הטיסה הלך והתקרב, יותר ויותר דברים היו מאורגנים בארגזים ונשלחו אל ההורים לאחסון בביתם. הבעיה הגדולה שעמדה בפנינו כעת היתה מה עושים עם מה שרצינו להיפטר ממנו אבל אף אחד לא רצה לקחת או לקנות. שוב נאלצנו לעשות סלקציה של מה נשאיר אצל ההורים יחד עם כל שאר חפצינו ומה אנחנו בטוח לא רוצים להשאיר בחזקתינו. בגדים לא רצויים הלכו בכיף ובשמחה לביגודית של ויצ“ו או לצער בעלי חיים רמת–גן והסביבה הנפלאים, ספרים לסיפור חוזר וכ-70 כותרים (כולל כל העונות של הסופרנוס, אי.אר וסאות‘ פארק, למורת רוחו של עידן) נמכרו לאוזן השלישית במחיר שלא יפה לכתוב פה מה אני חושבת עליו. הרהיטים ומוצרי החשמל הבודדים שלא נמכרו נשארו בדירה לטובת דייריה העתידיים, באישור בעלת הדירה.

זהו, הגענו ליום האחרון לפני הטיסה. מזוודותינו היו כבר ארוזות (בעיקר בבגדים) וחפצים אחרונים נלקחו ע“י בעליהם החדשים, חברים שקבעו מראש לקחת אותם. על הדרך העמסנו עליהם אוכל בשימורים, תכולת מקררנו הדלה בצורה מבישה, פיצ‘פקס שונים וחומרי יצירה למוכשרים שביניהם.
אני מתביישת להגיד שתהליך האריזה התחיל כחודש וחצי לפני הטיסה והסתיים 9 שעות לפניה, כולל ערב–לילה–לפנות–בוקר–בוקר מתישים וחסרי שינה של נסיעות והובלות מהדירה להורים של עידן להורים שלי וחוזר חלילה. אין ספק שעם כל הארגונים והסדר המופתי של רשימות הציוד שלנו, יכולנו לעשות את כל הארגונים בצורה הרבה יותר יעילה, אולי אפילו להיעזר יותר בחברים ומשפחה ופחות לנהוג בדחיינות האופיינית לנו. אבל בסופו של דבר, מה שחשוב הוא שכל פריט מצא את מקומו החדש והדירה נשארה מיותמת אך נקייה (פחות או יותר), ואנו זכינו לשבוע בו שינה של יותר משעתיים בלילה היא לא יותר מפנטזיה נחמדה. זה בסדר, אנחנו נישן כבר בלונדון.

נ.ב.
לא מצאתי איפה אני יכולה להכניס את הפסקה הבאה, או להחליט אם אני אפילו צריכה להכניס אותה לפוסט כשסביר שהיא לא נוגעת לרוב הקוראים, אבל פאק איט, זה הבלוג שלי ואני אבכה אם מתחשק לי.
את רוב הציוד וחפצים שלנו מכרנו במחירים מצחיקים. יעידו האנשים שקנו סרט במצב חדש, שמעולם לא נוגן ולו פעם אחת, באחוזים בודדים משוויו האמיתי או הנשים שקנו שמלות חדשות לחלוטין ב-30 ש“ח. מלבד העניין של להרוויח כמה גרושים על דברים שקנינו בשווי גבוה פי כמה וכמה, וששמרנו על רובם במצב כמעט חדש, יש להרבה דברים גם ערך ריגשי. לא פשוט להיפטר מדברים שהיו בני בית בכל אחת ואחת מהדירות שעברנו בארץ או שציפינו להם מרגע ההזמנה עד קבלתם הביתה והנחתם בגאווה על המדף.
בגלל זה כל כך הציק לי כשבודדים העירו לנו על המחיר. לפני שתמחרנו כל פריט בדקנו מה מחירו באינטרנט ותמיד לקחנו את המחיר הנמוך ביותר לפריט משומש (כן, גם לכאלו שרק יצאו מהניילון אבל מעולם לא יצאו מהקופסה) או חדש (כאלו שעוד היו עטופים בניילון). את המחירים האלו עיגלנו למטה תמיד. אם מישהו היה מעוניין להזמין את הפריטים האלו מהאינטרנט, מאתרים כמו Second Spin או eBay, הוא עדיין היה צריך לשלם משלוח ואולי אף מע“מ ברשות המכס. המחירים שלנו היו זולים לפעמים בצורה מגוכחת, אז כשמישהו בא ואומר שמשהו הוא יד שניה וצריך לעלות פחות ממה שאנחנו מבקשים, זה לא יכול להיות יותר מעצבן. לא באנו להרוויח הון על חשבונו של אף אחד, אבל יש אנשים שאולי מבלי להתכוון גרמו לנו להרגיש כאילו אנחנו רמאים. אין לי הרבה מה להגיד בעניין מלבד שזה לא יכול להיות רחוק יותר מהמציאות ולפעמים גם פוגע, אבל אולי זה יכין אנשים שעושים דבר דומה למה שאנחנו עברנו במכירה הזו.