The London Bug

15/02/2013

תפסתי את הבאג הלונדוני. הרבה מכם חושבים שזה אומר שאני חולה על לונדון. זה נכון, אני מאוד אוהבת את לונדון. מהרגע שראיתי את הנופים של אנגליה מחלון היורו סטאר שיצאה מהמנהרה התת ימית ועד שיצאתי לאוויר הלונדוני בפעם הראשונה, פיתחתי התאהבות קשה באנגליה. אבל הכי – בלונדון. הביקור הקצר הזה, מיד אחרי שסיימתי תיכון, הוא האשם העיקרי במעבר שלנו לעיר (סליחה אמאבא!). אבל לא על זה אני רוצה לדבר. אני לא כותבת פוסט חוויות על טיול ישן מסתיו 2006.
הוֹ לא, הפוסט הזה הוא לחלוטין על הבאג הלונדוני – שפעת לונדון.

Photo by “Annie Mole” cc by 2.0

אני בן אדם די בריא באופן כללי, אם מוציאים מהמשוואה כל מיני בעיות רפואיות שירשתי ממשפחתי או את הרגליים העקומות והשטוחות. זה קצת נשמע כאילו אני לא באמת בריאה, אבל זה לא המצב. לעיתים רחוקות אני חולה באמת ומספר הפעמים שהיה לי חום גבוה הוא קטן במיוחד מאז גיל ההתבגרות (נסו אתם להסביר לחובש בצבא שיש לכם אנמיה, אז 37+ מעלות זה חום עבורכם!). כמה חודשים לפני שעברנו לפה תפסתי שפעת ארורה ופיתחתי חום. זו היתה הפעם הראשונה מזה שנים שבאמת הייתי חולה ברצינות. החום האחרון לפני זה היה, אם אני זוכרת נכון, בתיכון.
לכן, כל פעם שאני כבר מרגישה זוועה אני לא טורחת בכלל למדוד חום כי אני יודעת שאין סיבה. הוא מקסימום יעלה לקצת מעל 37 מעלות וירד נורא מהר חזרה לטמפרטורה הטבעית שלי.
כל זה היה בישראל.

אנחנו גרים בלונדון כבר כמעט שנה (10 חודשים ו-28 ימים. לא שאני סופרת או משהו – בשביל זה יש מחשבון) ועברנו כאן כמה מתופעות מזג האוויר המוזרות ביותר, החל משבועיים אביביים במרץ (תקופה שבארץ הצריכה מעיל), דרך התקררות דרסטית והמון גשם עד סוף יולי שנשברו בחמסין מטורף ממש לקראת האולימפיאדה, וכלה במלא שלגים של שלג.
כל השינויים האלו בטמפרטורה הטרידו אותי, כי אני רגילה מהארץ שבשינויים דרסטיים מגיעים כאבי הראש, אבל צלחתי את כל השינויים האלו בהצלחה רבה וההרגל שלי להשאר בריאה המשיך להתקיים.
עד שהוא כבר לא.

בחודש האחרון הצלחתי לתפוס שתי שפעות. מהשפעות האלו שמעירות אותך לפני בוקר ומבהירות שהן מקימות בגוף שלכם האחזות לא חוקית ושיקפצו להם התאים הלבנים.
השפעת הראשונה באה בחצי הפתעה. עידן היה חולה שבוע קודם ונורא פחדתי שאני אדבק ממנו, אבל תוך יום הוא החלים ואני הייתי בסדר. עד שהלכנו לחברים והרגשתי שאני לא יכולה להרים את הראש ורוצה לתלוש לעצמי את הגרון. שתיתי המון תה והלכתי לישון מוקדם בתקווה שזה יעזור, אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא יהיה כל כך פשוט. באמצע הלילה קמתי עם הררי נזלת שאיימו לחנוק אותי אם לא אתחיל לקנח את האף. אליהם הצטרף כמעט מיד כאב ראש שדפק ‘טוק טוק טוק!’ כדי להראות את נוכחותו וכמובן שהגרון כאב יותר ממקודם רק כדי להזכיר לי שיש לי אחד כזה.
השפעת הזו החזיקה כמה ימים טובים. אחרי 3 וחצי ימים הרגשתי מספיק טוב כדי לאפשר לחבר שבא לבקר בעיר ללון אצלנו ולטייל איתו. כמה שעות אח”כ הבנתי איזו טעות פאטלית זו היתה כשהלכתי למשרד עם מחלה שסירבה להתפנות בכל מחיר, וצעקה שמות גנאי מלוכלכים לתאי הדם הלבנים שניסו לסלק אותה.
אחרי כמה ימים של חולשה ואיכסה התחלתי להרגיש טוב יותר, אבל זה לקח יותר מידי זמן להחלים.

Fast forward שבועיים קדימה להיום. מתעוררת ב-5 בבוקר – “שלום! השפעת שלך חזרה”. לא סתם חזרה, אלא חזרה עם תגבורים. קצת קשה לחשוב בבהירות עם 39 מעלות חום, אבל אני די בטוחה שביחס למצב הנוכחי, השפעת הקודמת לא היתה יותר מאי נוחות קלה.
אז עכשיו אני ספק יושבת-ספק שוכבת לי פה על הספה, מסכנה וחלושה, מנסה לשווא להוריד את החום עם כדורים וכרית קרה על המצח, עוברת מקור אימים לחום גיהנום וחוזר חלילה.
לזעזאל, שכחתי כבר כמה אני שונאת להיות חולה. אוף איתך לונדון.

תודה לעידן שישב וערך את הפוסט. כשהמקור נכתב עם חום גבוה הפוסט יכול לצאת מאוד הזוי.