בוֹטן ומאנקי

כמה זה קשה להיפרד כשעוד אוהבים

03/04/2012

מעבר לחו"ל תמיד נראה מדהים. חוה אלברשטיין כבר שרה על איך שבלונדון יש יותר סרטים, המוזיקה טובה, הטלוויזיה מצויינת, אנשים יותר אדיבים ועל איך שהייאוש נעשה יותר נוח. כבר נקודת מוצא נפלאה, לא? תמיד נחמד לדעת שעוברים למקום קצת יותר טוב מהבית. אבל עם כל ההתרגשות והיופי טופי הזה, נוטים לשכוח את כל ההשלכות שמעבר לחו"ל מביא איתו. לא, לא בדיוק שוכחים, זה יותר שבוחרים להדחיק, ממש עד הרגע האחרון.

הדבר הראשון שעולה לראש הוא כמובן המרחק העצום מהמשפחה. אין מישהו שאתם מכירים או שביליתם איתו יותר זמן מאשר עם המשפחה שלכם. אלו ההורים, האחים, הדודים, בני הדודים והסבים והסבתות. כל האנשים האלו שתמיד היו לא יותר ממספר שעות קטן מכם פתאום הופכים להיות רחוקים הרבה יותר. נכון שאתם כבר אנשים בוגרים שבטח כבר לא חיים בבית הוריכם, ורוב התקשורת שלכם נעשתה כנראה באמצעות הטלפון או האינטרנט, אבל עדיין זה מוזר לדעת שכבר לא תגיעו לארוחת החג הקרובה, לביקורים אצל סבתא, ארוחות שישי, ביקורים או ימי הולדת.

יש לבני אדם נטייה לקחת את בני המשפחה שלהם כמובנים מאליהם: בני המשפחה שם, הם תמיד יהיו שם, וזה לא משנה אם נהיה במרחק 10 שעות טיסה או 5 ד' הליכה, הם תמיד יחכו לנו בבית. זה הרי הוא הטבע האנושי להאמין בזה, למרות שהרבה פעמים זה לא ככה. כשעוברים לחו"ל מנסים להדחיק, אבל האמת היא שהמשפחה לא תמיד תהיה שם. מחלות, תאונות ומוות הם דברים שבשיגרה, וכשעוברים לחו"ל המחשבות הנוראיות האלו של "מה אם" מציקות הרבה יותר. מה אם תהיה תאונה? מה אם תפרוץ מלחמה? מה אם המצב הבריאותי של אחד מבני המשפחה ידרדר? כל המחשבות האלו מתפרצות מאחורי סכר ההדחקה במלוא המרץ, כאילו חיכו לזמן המתאים ביותר כדי ליצור מקסימום פאניקה ורגשות אשם.
אחת הסיבות שהחלטנו לעבור ללונדון ולא למקומות רחוקים יותר (אוסטרליה היתה האופציה החביבה על עידן) היתה המרחק מהארץ. אני יודעת שזה אולי טיפשי, אבל אחת המחשבות הראשונות שהיו לי בנושא ההגירה היתה שאם קורה משהו אני אוכל פשוט לקחת את אחת מ-5 הטיסות היומיות מלונדון לת"א ולהיות בארץ תוך כ-5 שעות. ויש כמובן ממה לדאוג. יש לי סבתא מבוגרת, משפחה עם היסטוריה רפואית מעניינת, אחות שעושה מילואים ואח שבעוד מספר שנים קטן מאוד יתגייס לצה"ל. כדי להוסיף לכל זה, הפוליטיקאים הבזויים שלנו מתכננים עוד מלחמה מיותרת כדי לצבור עוד שניים וחצי קולות לבחירות הבאות. מלחיץ, לא?

אז כמו שבטח כבר הבנתם, זה מאוד מדאיג ולא קל להשאיר את המשפחה מאחור. אבל כמו שג'וס ווידון הגדול אמר, משפחה זה לא רק דם, משפחה אלו גם האנשים שאתם בוחרים להקיף את עצמכם איתם – החברים שלכם. רק בגלל שלא גדלתם איתם כל חייכם (ולפעמים כן), זה לא אומר שאתם לא דואגים שיקרה להם משהו ואתם לא תהיו שם בשבילם.
עידן ואני חלק מכמה וכמה מעגלים חברתיים, וכתוצאה מכך יש לנו מעגל חברים גדול ומגוון שאנחנו מאוד אוהבים. זה מאוד מוזר לחשוב שדברים טריוויאליים, ששוב לוקחים אותם כמשהו מובן מאליו, כמו לצאת ביום שישי או להיפגש בספונטניות עם חברים שגרים בסביבה, פתאום הופכים למשהו לא קיים. אני לא יכולה יותר פשוט להרים טלפון לחברה ולקבוע איתה לארוחת בוקר בשישי, זוג חברים לא יכול יותר להתקשר ולשאול אם אנחנו רוצים לקפוץ אליו סתם כך בערב, ולא, אנחנו לא נהיה בכנס המד"ב והפנטזיה הקרוב כדי להיפגש ו/או להופיע.
זה קשה לחשוב על זה. ההשלכות של "נטישה" הן רבות וקשות. במסיבת הפרידה שלנו מהחברים לא הצלחתי להפנים שאני לא אראה את האנשים האלה יותר בתקופה הקרובה, עד להודעה חדשה. כשידענו באיזה תאריך אנחנו רוצים לטוס, נכנסתי לפייסבוק ועברתי על רשימת ימי ההולדת. פתאום זה התחלק לאנשים שנהיה ביום הולדת שלהם ולאנשים שלא נהיה שם בכדי לחגוג איתם. הסתכלתי על רשימת הסרטים שיוצאים השנה וידעתי אילו אני אראה עם חברים ואילו נראה רק שנינו.
כל החיים החברתיים שלנו נעצרו ברגע שעלינו על המטוס ללונדון, ואם יש לנו המון המון מזל, אנחנו נצליח להמשיך להיות בקשר דרך פייסבוק ומיילים וגוגל צ'אט במקום למוסס את כל הקשרים שלנו.

אבל יש עוד שני דברים שאנחנו נאלצים להיפרד מהם כל עוד אנחנו פה: בוֹטן ומאנקי, החתולים שלנו.
מאנקי הקטנטנה נמצאת כרגע באומנה אצל דניאלה, חברה מקסימה שהסכימה לטפל בה בזמן שאנחנו כאן, מתארגנים על עצמינו. התכנון שלנו הוא להביא אותה אלינו ברגע שזה יתאפשר מבחינת בריטניה (תזכורת לעצמי: לכתוב פוסט על הבאת בע"ח לבריטניה מישראל), מה שאומר שלפחות 4 חודשים לא נראה אותה. הסוף הטוב הוא שנזכה להביא אותה איתנו בעוד כמה חודשים לבית החדש והלונדוני שלה.

מאנקי

מאנקי בשקית! מוכנה לנסיעה

בוֹטן הוא סיפור יותר כואב.

בוֹטן, ואני מרשה לעצמי לקרוא לו הבייבי שלי למרות שזה כואב, הוא חתול עם אופי של חתול רחוב. הוא אוהב להיות בבית ולהתפנק, לגרגר ולישון ביננו בלילה, אבל תמיד היה בו הרצון לצאת החוצה, להסתובב בגינה ולשחק עם שאר החתולים. אחרי כל מיני ניסיונות ודרכים לגרום לו להבין שהדירה זה הבית שלו, הבנו שהוא תמיד יהיה אומלל אם הוא ישאר בבית והחלטנו לתת לו סוף סוף לצאת החוצה.
אחרי כשנה וחצי עברנו לדירה אחרת, כזו שהיתה בקומה שניה. לא חשבנו שנוכל יותר להוציא את בוֹטן החוצה, אז לבסוף עידן התרצה והרשה לבוֹטן ולי להביא עוד חתול. בפסח 2011 הלכנו <לצער בעלי חיים רמת-גן והסביבה> וחזרנו עם מאנקי הקטנטנה. לקח לבוֹטן כמה שבועות להתרגל לגורה הפיצית שפתאום מסתובבה לו בבית, אבל בסופו של דבר הוא התחיל לנקות אותה ולהתכרבל איתה והם היו לזוג החתולים המקסימים בעולם. חשבנו שעכשיו, עם מאנקי לשחק איתה, בוֹטן יוותר על רצונו לצאת החוצה, אבל אחרי כמה חודשים הבנו שהרגיעה ביללות היתה זמנית ונאלצנו לתת לבוֹטן לצאת גם מהדירה הזו. לשימחתנו בוֹטן הוא חתול חכם וידע לחזור הביתה בכל פעם.
כשהחלטנו לעבור לחו"ל ידענו שלא נוכל לעשות את הסידור הזה עם בוֹטן בלונדון והוחלט שהוא, עם כל הצער וכאב הלב, ישאר בארץ, עם ההורים של עידן במושב. ידענו שאמא של עידן אלרגית לחתולים, אבל קיווינו, בגלל שבוֹטן יבלה הרבה מזמנו בחוץ, שזה לא יהיה כל כך נורא, הרי היו כבר חתולים שאימצו את הבית במושב בעבר.
לצערנו, שבועיים לפני הטיסה, כשכבר מצאנו למאנקי אמא אומנת נפלאה, קיבלנו את הבשורה שהאלרגיה של אמא של עידן לא תאפשר את השהייה של בוֹטן בבית ונתבקשנו לנסות למצוא לו בית אחר.

בוֹטן

בוֹטן המלך

לא האמנתי שזה קורה לי. היה לי מספיק קשה להיפרד מבוֹטן גם ככה, לא יכולתי לשאת את המחשבה שיש לנו שבועיים קצרים למצוא לו פתאום בית חדש, אולי עם אנשים שאנחנו כלל לא מכירים. שבוע וחצי של בכי ללא סוף וחרדות עברו עליי. דאגתי עד אין סוף, פרסמתי בכל מקום את מודעת האימוץ שהכינה לי חברתי שירי וביקשתי מכל חבריי להפיץ את המודעה איפה שהם רק יכולים. הגדילו לעשות הגולשים מפורום חתולים בתפוז ודאגו לגרום לי להרגיש עוד יותר אשמה ולהבהיר לי שאני השטן בהתגלמותו על זה שאני משאירה את בוֹטן בארץ. כל הזמן התחבטתי ביני ובין עצמי האם לא שווה כבר להביא את בוֹטן וזהו, אבל הייתי כל פעם צריכה להזכיר לעצמי שאולי להביא אותו ישקיט את המצפון שלי, אבל אני גוזרת עליו המשך חיים אומללים במיוחד.
לבנתיים הכנו את עצמנו לאפשרות שבלית ברירה בוֹטן יאלץ בכל זאת להיות במושב, למרות שהוא לא יהיה שם בן בית – לא בגלל שלא רוצים אותו, אלא כי האלרגיה לא מתאפשרת להקנות לו את החיבה והקרבה שכל כך מגיעים לחתול המקסים והאוהב הזה. להשאיר אותו בעמותות כמו צב"ח או ברחוב אף פעם לא היתה אופציה.
לבסוף, כמה ימים לפני הטיסה, נדב, חבר יקר ואדם נפלא התקשר לבשר לי שהוא החליט לאמץ את בוֹטן. שוב מצאתי את עצמי בוכה, והפעם מאושר. ידעתי שבוֹטן ימצא אצל החבר בית מדהים, שיוכל להעניק לו אהבה עד אין קץ וגם את החופש לו הוא משתוקק כל כך.
אני הולכת להתגעגע לבוֹטן כל חיי, הפרידה הזו תשאיר צלקות שלא יתאחו לחלוטין לעולם. אני לא חושבת שאגזים כשאגיד שזו היתה ההחלטה הקשה ביותר בחיי, אבל הידיעה שבוֹטן מצא בית טוב ושמאנקי הולכת להצטרף אלינו בעוד חודשים ספורים מרגיעה אותי.

אני מאוד שמחה שהצלחנו למצוא בית אוהב לבוֹטן ובית אומנה מדהים למאנקי. תודה לנדב ולדניאלה שאיפשרו לי לעשות את המעבר הזה בראש שקט ורגוע.

בוֹטן ומאנקי

בוֹטן ומאנקי לנצח

14 תגובות

  1. מאת יעל:

    חתולים. זו הסיבה שאני לא רואה את עצמי מהגרת אי פעם. אני לא חושבת שאני אוכל להפרד מהחתולים. יש ארצות שאפשר לקחת אליהן חתולים, אבל גם זה לא כזה תענוג, להטיס בעלי חיים.

  2. מאת הילה:

    אני מאוד מתחברת לכל האמירות הללו. יבשות מטופשות.

  3. מאת ailaG:

    נוסעים לחו״ל בשביל להתגעגע. גרתי שנה בארה״ב (בתיכון), שלושה חודשים בלונדון, וגם ממה שאחרים מספרים. פתאום את לא מטר מעולמות אבל פתאום לשמוע עברית זה נפלא, והסופגניה שאכלתי בלונדון חודשיים אחרי הטיסה היתה טעימה לא בגלל שהכינו אותה טוב. ונטמעים גם בקהילה שם. פלוס מיני-קהילות ישראלים שיש בכל מקום. ופתאום זה לא שהארץ חסרה אלא שהיחס אליה שונה. זה משהו שלא מקבלים מלהיות נטועים כל החיים בת״א.

    וכשמבקרים בארץ או כשבאים אלייך זה לא סתם עוד קפה של שישי..
    אלו געגועים טובים.
    ואם לא, זה לא שאי אפשר פתאום עוד שנתיים לחזור.

    אל תתייחסי לפורום חתולים, גם לי הם עשו את זה, לפני מליון שנה, בפעם האחרונה שלי שם. שאלתי בשביל קרובת משפחה, ועוד היא דחתה את הטיסה בגלל החתול. הוציאו אותה רוצחת. אין, אנשים אוהבים לכעוס.

  4. מאת נדב:

    אין בעד מה… 🙂

    זה מרגש לקרוא עד כמה בוטנון יקר לך, ועכשיו אני מבין את זה לגמרי כי אי אפשר שלא להיקשר לחתול המתוק והמקסים הזה…

    האמת היא שמחר ימלאו שלושה שבועות ליום שבו הוא הגיע לבית החדש שלו, ואני כבר מת לתת לו לצאת החוצה, היללות שלו ליד הדלת קורעות לי את הלב, אבל אני גם משקשק מפחד מהרעיון. נראה מתי אתגבר על הפחדים שלי… בכל מקרה, האושר שלו יותר חשוב מהכל…:)

  5. מאת סיון:

    אנא! כתבי פוסט על הבאת בעלי חיים ללונדון….יש פה זוג שמתכנן להביא איתו שלושה חתולים..
    נקרע הלב לקרוא על השארת בוטן בארץ..ממש עצוב. אבל העיקר שהוא מצא בית חם.
    הבנתי שהחתולה השנייה שלך נמצאת בבית זמני? האם זה פה בישראל או בלונדון..עד שעברתם לדירה הקבועה שלכם? לא כל כך הבנתי..
    אם את כותבת בלוג ספציפית על בע"ח במעבר אנא פרטי לגבי שכירות עם בעלי חיים, האם יש להם בעיה עם כאלו שמגיעים עם חיות(ואלי כדאי לשקר שיש לך רק חתול 1 ולא 3)..וכמובן על הטיסה איתם
    (אנחנו מתכננים להטיס אותם איתנו צמוד אלינו ולא בתא המטען חלילה)
    תודה! פוסט מדהים

    • מאת Danielle:

      אני בהחלט מתכננת לכתוב פסדרת פוסטים על הטסת חתולים מישראל לאנגליה.
      מאנקי נמצאת כרגע אצל אומנה בארץ ומגיעה הנה ממש בקרוב.
      אנחנו גם מאוד רצינו להטיס את מאנקי איתנו בקבינה אבל נאמר לנו מחברות התעופה שזה אסור במקרה של ישראל-לונדון. אני אפרט יותר בפוסטים המתאימים.

  6. מאת יהונתן:

    אני כותב את התגובה עם דמעות בעיניים, וזה הכל מהקטע של החתולים…. קשה לי לדמיין כמה זה בטח היה לכם קשה להיפרד מבוטן, אבל לפחות את יודעת כפי שכתבת שיהיה לו בית חם ואוהב, אולי אתם גם תראו אותו מדי פעם בביקורים בארץ, בכל מקרה את יודעת שעשית את ההחלטה הנכונה עבורו, וזה באמת הופך אותו לבייבי שלך- כי בחרת בטובתו על פני טובתך.

    • מאת Danielle:

      היי יהונתן,

      תודה רבה על המילים החמות, אני מעריכה אותן מאוד. כבר היינו בביקור בארץ וראינו אותו, וזה התכנון גם לביקור הבא. זה בהחלט הרבה יותר קל כשמכירים את המשפחה החדשה שלו קודם =]

  7. מאת ליאור:

    מצטרפת ליהונתן, יש לי דמעות בעיניים. ואת ממש לא שטן, להיפך, נורא קשה להפרד, אבל זה היה הדבר הנכון עבורו.

  8. מאת שני:

    הי! שלום, אנחנו ממש מחר טסים לאנגליה עם שתי הכלבות שלנו.. מתרגשים מאוד ! לא עוברים ללונדון אלא למחוז דבון.
    נשמח לקבל את המייל שלכם

    המון תודה

    שני

  9. מאת לינור:

    הי דניאל,

    אני שוקלת מעבר ללונדון בקרוב למטרת לימודים ועבודה.אין לי אזרחות אירופאית .סיימתי תואר שני בארץ ורוצה להמשיך למסלול מחקרי.אני רוצה להתחיל בספטמבר הקרוב.האם כסטודנטית בלונדון אוכל להתברג גם בשוק העבודה?איך היחס באופן כללי לזרים בלונדון?

    תודה על העזרה!,

    • מאת Danielle:

      היי לינור,

      כסטודנטית את יכולה לעבוד בלונדון אבל רק מס' שעות מוגבל בחודש. אני ממליצה לך לקרוא את הפוסט של ידידנו דני בנושא.
      היחס לזרים בלונדון בסדר גמור. בערך חצי מאוכלוסית לונדון היא זרה אז לא תהיי היחידה שלא מתהדרת במבטא לונדוני משובח. יש גם המון ישראלים בלונדון ולמרות שאני לא יכולה לדבר בשם כולם, אנחנו וחברנו הקרובים מעולם לא הרגשנו יחס שונה בגלל מדינת המוצא שלנו.