כמה מילים על ממי.

אתמול בלילה חלמתי עליה. זו היתה הפעם הראשונה מאז שנפרדנו בפעם האחרונה. זה מצחיק, כי קשה לי אפילו לכתוב את זה, את המילה הזו, זו עם השורש של כמו של פ.ט.ל רק עם ר’ בסוף. וזה מגוחך, כי זו רק מילה ועדיין, אני לא יכולה לכתוב אותה. זו הסיבה שלא עניתי למייל “מה חדש” של ידיד מלפני 3 חודשים. מייל שהכרחתי אותו לכתוב כדי לספר לי מה קורה בחייו ולא יכולתי להביא את עצמי לענות לו, כי הוא ביקש לדעת מה חדש אצלי. כל פעם שאני חושבת שהגיע הזמן לענות, אני חושבת על הדבר הכי מובן מאליו ותוהה אם הפעם אוכל לענות למייל הזה. אף פעם עוד לא כתבתי תגובה.

אז אתמול בלילה חלמתי עליה. וזה היה חלום מוזר ולא ריאלי, אבל גם לא לחלוטין מופרך, אבל היא היתה שם. הייתי בתל אביב, וידעתי שזה הביקור הראשון שלי בעיר מאז, וגם ידעתי שזה חלום, וידעתי שהיא שם. ובזמן שאחרים היו עסוקים בדברים שאנשים אחרים עושים, באתי אליה. אני לא זוכרת מה בדיוק אמרתי, אבל ידעתי שזה חלום, וידעתי שהיא לא באמת שם ושאני חולמת עליה, אבל היא היתה שם. בפעם הראשונה שחזרתי לתל אביב. וזה בכלל לא משנה שזה היה חלום ושפיזית לא חזרתי עדיין לתל אביב, אבל בראש שלי, ובמח ובתת מודע ובכל דבר שהופך חלומות לקיימים, חזרתי לשם. וגם היא.

ובאופן מוזר, זה היה מן סגירת מעגל. לא, לא בדיוק סגירת מעגל, אבל מן דרך להיפרד. להגיד לה משהו בפעם האחרונה. זה משהו שלא יצא לי לעשות, וידעתי שלא יצא לי לעשות כי אף פעם לא באמת יודעים מתי זה יקרה ואני הייתי 3,553 קילומטר ממנה. אבל לא אמרתי לה שלום. לא אמרתי להתראות, זה לא היה חלום שכזה. גם כשידעתי שזה חלום לא יכולתי להביא את עצמי להגיד לה את מה שהייתי רוצה להגיד לה בפעם האחרונה.
שאני אוהבת אותה. שאני כל כך, כל כך מתגעגעת. שהדירה שלי, שכל כך רחוק ממנה ומהבית, מלאה בתמונות שלה, אלו שפעם היו שייכות לה ועכשיו אין סיבה שיעטרו את המזנון בסלון. שהתמונה שלנו מהחתונה של הילה נמצאת אצלי בחדר, מעל המיטה, כדי שזה יהיה הדבר האחרון שאני אראה לפני שאני הולכת לישון כל לילה. שאני מעריצה אותה. שהיא היתה אישה נהדרת. שהגיע לה כל כך הרבה יותר טוב. שהלוואי ויכולתי להיות איתה יותר, לבקר יותר, להתקשר יותר, לחבק יותר, לנשק יותר. שאני כל הזמן נזכרת בה. שהיא תמיד איתי, עכשיו שהשם שלה הוא חלק משלי. שהיא חסרה. שאני כל כך אוהבת אותה.
אבל לא אמרתי לה את זה. אני לא יודעת מה אמרתי בחלום, אבל זה בטוח לא היה אף אחד מהדברים האלו. אפילו לא הספקתי לחבק ואז התעוררתי.

בהתחלה, זה היה מן זכרון נעים. זכיתי לראות את סבתא שלי פעם נוספת, אולי אפילו לא אחרונה. והיום התחיל והיום המשיך וביליתי אותו עם חברים והיה נהדר. ואז בדרך הביתה נזכרתי שוב בחלום. וסיפרתי שוב לעידן וניסיתי להיזכר ופתאום, פתאום זו לא היתה חוויה נעימה. זה דקר, זה כאב. זה היה קשה מנשוא. ובאמצע נסיעת רכבת ארוכה הביתה הדמעות שוב יורדות, כמו אז, כמו באותה נסיעה הביתה, מאותם חברים, בדרך לאסוף דברים למזוודה ולנסוע לשדה התעופה לטיסה הכי נוראית בחיים שלי.

והכאב, זה בדיוק אותו כאב כמו אז. כאילו זה לא כבר היה, כאילו לא עברו מאז ארבעה חודשים, ימים ושבועות של בכי ועצב וההרגשה הזו, ההרגשה הזו כאילו שום דבר לא יהיה טוב יותר אף פעם. כמו סוהרסן שעכשיו ילווה אותי לנצח, עד שכבר לא אוכל עוד ואקרוס.
הדמעות כבר זולגות לבד, בלי קול, בלי אנחות. דמעות חמות על לחיים קרות ואישה מעצבנת שמצאה לה עוד סיבה להמשיך לבהות בי.
אל הבכי מצטרף כאב ראש, זה שתמיד מצטרף כשבוכים. וזה טוב, אני חושבת לעצמי, שיכאב. והיד כואבת כל היום גם ככה, ויש נסיעה ארוכה הביתה וצריך להשתין וקר וכואב וזה בסדר. שימשיך לכאוב, שימשיך להעיק ולהציק ולסבול. כי הכאב הזה לא צריך לשכוח, ולא צריך להיעלם. הכאב הזה צריך לשגשג ולגדול ונוחות רק תגרום לו לעבור. לא, הכאב הזה נשאר כי היא לא נשארה.

ואני יודעת שאחותי ואמא שלי מרגישות אותו דבר, ואני יודעת שהרבה אחרים עברו דברים קשים יותר ואיבדו אנשים רבים יותר, וסבתא שלי ביניהם, אבל עדיין לא מצליחה להעלות על דעתי שמישהו יכול לכאוב עכשיו כמו שאני כואבת.
זו סבתא שלי. ועכשיו היא כבר לא פה. והיא לא תשאל בטלפון מה שלומנו, ואיך בעבודה, ואיך החתולה, ומתי אנחנו חוזרים כבר בקול שמסווה עצבות. והיא לא תהיה שם לחבק ולנשק ולחייך כמו שרק היא יודעת. ותל אביב כבר לא תהיה המקום שנוסעים אליו וממי שם והולכים לבקר אותה או בדרך לאנשהו או אחריו. תל אביב היא עכשיו קצת פחות מעניינת וקצת פחות נעימה והעולם הוא בעצם קצת פחות מעניין ופחות נעים וסבתא שלי, ממי שלי, האדם היחיד שאמר לי בדרך קבע במשפחה שהוא אוהב אותי, כבר לא נמצאת שם. כי יש משפחות שלא תמיד אומרות גם אם זה נכון והמשפחה שלי ככה, אבל היא אמרה. היא תמיד אמרה וחיבקה ונישקה והיתה שם. היא תמיד היתה שם ועכשיו כבר לא.

זה מכעיס. זה היה ידוע מראש כי היא היתה כבר מבוגרת והיא היתה כבר חולה, ובכלל, זה לא חדש שאנשים מתים. אבל זו סבתא שלי, זו ממי שלי. אז אני כועסת. אני כועסת על הממשלה שלא משקיעה במערכת הבריאות ושבגללה סבתא שלי סבלה כל כך הרבה לפני. אני כועסת על הנאצים והאנטישמים שגרמו לה סבל כל כך גדול שהיא לא השתחררה ממנו אף פעם. אני כועסת על המשפחה שלי-כל המשפחה המורחבת, כי לא הקלנו עליה מספיק והוספנו לכאב שלה לאורך השנים. אני כועסת על כל מי שאי פעם נהג כלפיה ביחס של פחות ממלכה, כי לא הגיע לה פחות מזה, הגיע אפילו יותר. אני כועסת על הממשלה הצרפתית הארורה הזו שלא נותנת לי להוסיף את השם שלה לת.ז והדרכון שלי בלי שימוע עם שופט בצרפת ומונעת ממני להרגיש יותר קרובה לה באופן רישמי. אני כועסת על עצמי שעברתי ללונדון ושלא ביקרתי מספיק ולא התקשרתי ולא אמרתי לה כל פאקינג יום שאני אוהבת אותה, וכמה היא חשובה לי וכמה היא הגיבורה שלי.

כאילו לא עברו ארבעה חודשים.
כאילו לא עבר יום, לא עברה דקה.
הכאב הוא אותו כאב והדמעות הן אותן דמעות והיא עדיין איננה.

אני אוהבת אותך ממי.